חינוך תורני

חינוך תורני הוא מסגרת חינוכית שמושם בה דגש עיקרי על לימודי קודש ועל חינוך לעבודת ה' וליראתו. בעבר נמנע החינוך התורני מלימודי חול, אך בימינו לרוב נכללים בו גם לימודי חול בסיסיים. קיימות רמות שונות של מסגרות הנכללות בחינוך התורני, והן משתנות לפי אופי הקהילה שהמוסד החינוכי מותאם לאורח החיים שלה.

בחינוך התורני נהוגה הפרדה בין בנים לבנות - ישנם בתי ספר לבנים בלבד ואחרים המיועדים לבנות בלבד.

בנוסף לחינוך תורני מובהק, בציבור הדתי-לאומי משמש מושג זה לתיאור בתי ספר המתוגברים בלימודי קודש יותר מן המקובל בחינוך הממלכתי-דתי.

מסגרות לימוד בחינוך תורני לבנים

לימוד תורה ב"חדר" בעיירה היהודית נובוגרודק (כיום בבלארוס), 1930

לימודים בכולל "ברכת יצחק"

• תלמוד תורה, שבו למדו ילדים מגיל 3 או 4 שנים עד גיל 13. ביהדות אשכנז תוכנית הלימודים כללה לימוד קריאה ולימוד חומש על פי פירושי התלמוד, רש"י ומדרשים. שיטת הלימוד העיקרית הייתה בדרך של לימוד בעל פה. בארצות האסלאם הפעילות המרכזית בבית הספר הייתה שינון טקסטים מהמקרא ומהתפילה. מטרתו העיקרית של מוסד חינוך זה הייתה להכין את הלומדים בו להשתתפות פעילה בבית הכנסת. תוכנית הלימודים לא הוגבלה אך ורק ללימודי קודש. רב האי גאון קבע כי "מותר ללמד תינוקות של בית הכנסת אגב לימוד התורה כתב ערבי וחשבונות, אבל שלא עם התורה אינו נכון".
• ישיבה קטנה (או: ישיבה לצעירים) - ישיבה לגילאי חטיבת ביניים ותיכון (14 עד 17) שלומדים בה רק לימודי קודש.
• ישיבה תיכונית - ישיבה דתית לאומית לגיל תיכון, המשלבת לימודי קודש ומדעים לבגרות.
• ישיבה גדולה / גבוהה - ישיבה לגיל התיכון ואחריו (16/17 ומעלה). מוסד זה קיים בציבור הליטאי, בציבור החסידי, בציבור הספרדי ובציבור הדתי לאומי. בישיבה זו לומדים רק לימודים תורניים.
• ישיבה לחוזרים בתשובה - ישיבה ללא הגבלת גיל, המשמשת את החוזרים בתשובה, המקדישים את יומם ללימוד תורה. הישיבה הראשונה בסגנון זה היא ישיבת אור שמח.
• כולל - ישיבה לנשואים (אברכים), ליום שלם או לחצי ממנו. רוב הלומדים בכולל מקבלים מלגת קיום חודשית. סכום המלגה משתנה מכולל אחד למשנהו, ובישראל תקציב הכוללים מורכב לרוב מהקצבה של המדינה, המחושבת לפי מספר התלמידים ש - "תורתם אומנותם" ומתקציב נוסף שמקורו בדרך כלל בתרומות.

מסגרות לימוד בחינוך תורני לבנות

עד ראשית המאה ה-20 היה מקובל בבתי היהודים החרדים באירופה שהבנים לומדים בתלמוד תורה ואילו הבנות נשארות בבית כדי לעזור לאם המשפחה בעבודות הבית. תנועת ההשכלה, שפרחה החל מהמאה ה-18 השפיעה גם על היהודים לרצות להקנות השכלה פורמלית לבנות, ועל צעירות יהודיות לרצות לרכוש השכלה גבוהה לעצמן. עקב היעדרם המוחלט של מוסדות חינוך יהודיים לבנות, פנו צעירות רבות לחינוך הכללי וכתוצאה מכך עזבו חלקן את שמירת המצוות. בעקבות כך הקימה התופרת האלמונית שרה שנירר בשנת 1918 בית ספר חרדי לבנות, לו קראה 'בית יעקב'. המוסד הוקם בתמיכתם של הרב משה דוד פלאש, של האדמור הזקן מגור (ה"אמרי אמת") ובברכתו של האדמו"ר מבעלז.

רשת החינוך 'בית יעקב' כוללת כיום בתוכה גני ילדים, בתי ספר יסודיים, בתי ספר תיכוניים וסמינרים עבור כיתות י"ג-י"ד (ולעיתים גם שנה שלישית) בהם נלמדים לימודי מקצוע לצד מקצועות הקודש.

מדרשה תורנית לנשים היא מסגרת חינוך תורני לנשים הכוללת לימוד תורה אינטנסיבי במגוון מקצועות היהדות. ברוב המדרשות ניתן דגש על התודעה הדתית של הלומדות, ולכן הציר המרכזי של הלימודים הוא לרוב סביב מחשבת ישראל. בנוסף נלמדים במדרשות באינטנסיביות תחומים כמו מקרא, הלכה, ובחלק מהמדרשות אף חסידות. הגמרא נלמדת ברוב המדרשות, אך ברמת אינטנסיביות משתנה. בדרך כלל מדובר על לימוד של סוגיות מסוימות (בעיקר באגדה) בלבד, לעיתים תוך תרגום לעברית, אך בחלק מהמדרשות ישנו לימוד מעמיק הכולל לימוד של מסכת "על הסדר". המוסד העל תיכוני הראשון שהעניק לימודים תורניים מעמיקים לנשים הוא מכללה ירושלים, שהחלה את פעילותה בשנת הלימודים ה'תשכ"ה (1964/1965) כסמינר למורות, אך מטרתה הבסיסית הוגדרה כחינוך התלמידות לחיי תורה ומצוות שלמים. המדרשה הראשונה בישראל, שהוקמה כמוסד שתכליתו הבלעדית היא לימוד תורה בשבוע לימודים מלא, היא מדרשת לינדנבאום (בשנים 1977-1986 היא נקראה "ברוריה") שהוקמה בשנת הלימודים ה'תשל"ז (סוף 1976). במקביל נפתחה באותה שנת לימודים המדרשה לבנות באוניברסיטת בר-אילן (בשמה כיום: המכון הגבוה לתורה - המדרשה לנשים), הכוללת לימודים באופי ישיבתי ומקנה ללומדות מלגת לימודים ותחליף לחלק מהשעות האקדמיות.

התערבות המדינה בתוכנית הלימודים

העמידה על העיקרון של לימודי קודש בלבד בישיבות, מתנגשת לעיתים עם הרגולציה הקובעת תוכנית הלימודים ודורשת לכלול בה לימודי חול. דוגמה: בשנת 1924 עמדה ישיבת סלבודקה בפני סכנת סגירה, משום שהחוק הליטאי קבע כי כל ישיבה שלא תלמד לימודי חול כלליים לא תוכר על ידי השלטונות, ותלמידיה יגויסו לצבא. בעוד ישיבות אחרות קיבלו את החוק החדש^{[דרוש מקור]}, ראש ישיבת סלבודקה, הרב נתן צבי פינקל, סירב לכך בתוקף, בנימוק שהתערבות מסוג זה מקעקעת את עצם מהותו של המושג ישיבה, ולאחר שחלק מתלמידי הישיבה קיבלו צווי גיוס העביר את הישיבה, על כל תלמידיה ורבניה, לארץ ישראל.

חוק חינוך ממלכתי, שנחקק בשנת 1953, איחד את הזרמים השונים שהתקיימו במערכת החינוך בישראל לשתי מסגרות: חינוך ממלכתי וחינוך ממלכתי דתי. מסגרות אלה נמצאות בניהולו ובפיקוחו של משרד החינוך. מחוץ למסגרת האחידה של חוק חינוך ממלכתי נותרו בתי הספר של החינוך העצמאי של הזרמים החרדיים, המעניקים לתלמידיהם חינוך תורני. בתחילה, היו כל החרדים כלולים במסגרת החינוך העצמאי, אולם עם הקמת תנועת ש"ס, הקימה התנועה על רקע של אפליה עדתית רשת חינוך משלה בשם מעיין החינוך התורני. החינוך העצמאי זוכה לתמיכה ממשלתית מופחתת בהשוואה לחינוך הממלכתי, אך נהנה מעצמאות בכל הנוגע לסדרי הלימוד ותכני הלימוד שבו, וכך גם סמינר בית יעקב והישיבות.

תוכנית הליבה גובשה בעשור הראשון של המאה ה-21 ולפיה כל בתי הספר וגני הילדים בישראל יחויבו בלימודי יסוד זהים, תוך התניית תמיכה כלכלית ביישום לימודים אלו. החרדים הביעו התנגדות נחרצת לכל התערבות בתכני החינוך במגזרם. בעקבות עתירה לבג"ץ למניעת תקצוב ממשלתי למוסדות חינוך במגזר החרדי הנמנעים מללמד את תוכנית הליבה, אושר בכנסת, ב-23 ביולי 2008, לפני מתן פסק הדין, חוק מוסדות חינוך תרבותיים ייחודיים, המאפשר לשר החינוך להכיר בבתי ספר שאינן מקיימים את תוכנית הליבה כ"מוסדות חינוך תרבותיים ייחודיים" ולתקצבם בשיעור של 60% מהתיקצוב הממשלתי של בתי ספר ממלכתיים.

לקריאה נוספת

• שירה ברויאר, "חינוך תורני בעידן שוויוני - הלכה למעשה", להיות אשה יהודייה א, 2001, עמ' 252-247

קישורים חיצוניים

• יובל וורגן, ‏מערכת החינוך במגזר החרדי - תמונת מצב, באתר מרכז המחקר והמידע (ממ"מ) של הכנסת, 27 בנובמבר 2007